פלייאוף NBA 2022/23 - גמר מערב

הרבה מאוד דברים מפתיעים קורים בספורט. כנראה זאת הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים אותו. הרי, אם היינו יודעים מראש מה יקרה, לא היינו משקיעים בו כל כך הרבה שעות מהחיים שלנו בצפייה, קריאה, מחשבות ושיחות עם חברים. כמובן שזה לא עוזר לנו להתגבר על הדחף שלנו להאמין שאנחנו יודעים הכל. במיוחד אנחנו אוהדי ה NBA משוכנעים שאנחנו מומחים גדולים ואנחנו יודעים בדיוק מי תנצח בכל סדרת פלייאוף. ובכל זאת הגיע פלייאוף 2022 - 2023 וטרף את הקלפים. הרבה מאוד דברים קרו השנה בליגה אשר היטו בכל פעם את הכף והיוו יסודות רחבים לפלייאוף מפתיע במיוחד.

אציין שלושה נושאים מרכזיים שלטעמי גרמו לחוסר הוודאות הגדול ערב פתיחת הפלייאוף:

פציעות:

כמות ההיעדרויות של שחקנים עקב פציעה או מחלה בנקודת האמצע של עונת המשחקים האחרונה היא השניה הכי גבוהה ביותר בהיסטוריה (בשנה שעברה הכמות הייתה גבוהה יותר, בעיקר עקב כניסה לפרוטוקול קורונה של הרבה שחקנים).

טריידים:

השנה קרה מקרה מיוחד, בו בשבוע האחרון עד סגירת חלון ההעברות החליפו כתשיעית מהשחקנים בליגה קבוצה, ביניהם שחקנים בכירים ביותר (דוראנט, אירווינג, ווסטברוק, האצ׳ימורה, ראסל, ברידג׳ס, דינווידי, קונלי, בונז היילנד, רג׳י ג׳קסון, גארי פייטון השלישי, טרנס רוס, אריק גורדון, ועוד ועוד ועוד…). דבר שגרם להרבה קבוצות אשר נלחמות על מקום בפלייאוף לשנות את פניהן מקצה לקצה (דאלאס, פיניקס, לייקרס, קליפרס בעיקר).

ניהול עומסים: אנחנו רואים בשנים האחרונות מגמה הולכת ועולה של מודעות לבריאות השחקנים והחשיבות של שימור הכשירות שלהם לרגעים החשובים של העונה. זו אכן מגמה מובנת בהתחשב בזה שאנחנו רואים עליה חדה בקצב המשחק (כ-100 פוזשנים במשחק לעומת כ-90 בתחילת המילניום).

ואמנם, מעולם אינטנסיביות של עונה סדירה לא הייתה דומה לאינטנסיביות של משחק פלייאוף. אך אם בעבר היינו רגילים לראות את סן אנטוניו לדוגמא נותנת לכוכבים לנוח במשחקים מסוימים, היינו יודעים שכשהם כן משחקים אנחנו נראה את היכולת הרגילה שלהם. היום, אנחנו מתחילים לראות, מלבד היעדרויות ממשחקים עקב ניהול עומסים ורצון להימנע מפציעות, יותר ויותר שחקנים שמשחקים בהילוך ראשון ולא מציגים את היכולת האמיתית שלהם עד תחילתו של הפלייאוף. קשה מאוד לדעת מראש האם שחקן יצליח לעשות את קפיצת המדרגה הזאת ביכולת בדיוק ברגע הנחוץ, והאם בכלל ההידרדרות ביכולות בעונה הסדירה נובעת מניהול עומסים או מירידה טבעית ביכולת בעקבות גיל או פציעות.

שלושת הסיבות הנ״ל, בנוסף לכמה עונות פריצה של קבוצות וכוכבים ועוד כמה התרחשויות כאלו ואחרות ברחבי הליגה (מישהו אמר קיירי אירווינג?) גרמו לנו לפתוח את הפלייאוף עם כמה סדרות הפוכות (הפייבוריטית ללא יתרון ביתיות) במערב, לעומת מזרח דיי מסודר ו״צפוי״.

הרבה מאוד ניתוחים נעשו על הפלייאוף הזה. לכל אחד היה את הניחוש שלו איך הפלייאוף הולך להתקדם. אך אני משוכנע שאף אחד לא תיאר לעצמו שמיאמי, דנבר והלייקרס יהיו שלושת העולות הראשונות לגמרים האזוריים.

כעת אנסה להציג כמה מהדברים שבזכותם הנאגטס והלייקרס הגיעו למעמד הזה, ואנסה לגרום לכם לנחש (וכנראה לטעות) מי תעלה לגמר ה NBA.

*כשתיקבע העולה השניה לגמר המזרח אפרסם את הניתוח שלי לגבי מי שתפסיד לג׳ימי באטלר.

דנבר נאגטס:

דנבר נמצאת בעיצומה של עונת פריצה בה היא סוף סוף מממשת את הפוטנציאל שהיה לה כבר כמה שנים. כיאה לשוק לא גדול, הסגל נבנה בסבלנות מבחירות דראפט וטריידים קטנים ומשמעותיים. ניקולה יוקיץ׳, ג'מאל מארי ומייקל פורטר ג'וניור הם בחירות דראפט שמשחקים כבר כמה שנים יחד. אארון גורדון הגיע בטרייד לפני שנתיים וחצי וקנטוויוס קאלדוול-פופ הגיע בטרייד מוושינגטון כדי להשלים חמישייה מאוזנת בצורה בלתי רגילה. אל עמדת השחקן השישי מהמוכשרים בליגה הוחתם ברוס בראון בקיץ. על כל אלה מנצח מייק מלון, שמאמן את הקבוצה בשמונה השנים האחרונות.

אחרי עונות רוויות בפציעות, דנבר סוף סוף בסגל מלא עונה שלמה ועל כן סיימה את העונה הסדירה במקום הראשון במערב. בסיבוב הראשון היא עברה בקלות את מיניסוטה ובסיבוב השני הפתיעה את מרבית הפרשנים וניצחה את פיניקס בסדרה קשה 4-2.

מפתחות בסדרה:

ניקולה יוקיץ׳:

עוד דבר קרה בשלוש השנים האחרונות בדנבר. ניקולה יוקיץ׳ זכה בשני תארי MVP והפך להיות שחקן על. אפשר להתווכח איפה הוא נמצא בדירוג ההיסטורי של הסנטרים (ויכוח שלא קורה מספיק בפלטפורמות השונות לטעמי), או האם הוא האירופאי הגדול בהיסטוריה. אך מה שברור, זה שחקן שלא ראינו כמותו מעולם. פוינט סנטר במלוא מובן המילה. רכז בגובה 2.11 שחושב אחרת, רואה אחרת ומתנהל אחרת מכל מה שהכרנו עד היום. הוא נראה מגושם, אך יש לו זריזות ידיים ועבודת רגליים שמאפשרות לו לקלוע בנתוני יעילות שלא נראו בהיסטוריה. הוא סיים את העונה הרגילה עם ממוצע של כמעט טריפל דאבל (24.5 נקודות, 11.8 ריבאונדים, 9.8 אסיסטים, 70.1% true shooting), כשנכון לעכשיו בפלייאוף הנוכחי הנתונים שלו רק משתפרים (30.7 נקודות, 12.8 ריבאונדים, 9.7 אסיסטים, 62.3% true shooting).

מאמן:

מה רוצים ממאמן ב NBA? שיבנה קבוצה בסגנון משחק שמנצל את הכוכבים שלו בצורה האידיאלית, שיקדם שחקנים ושינהל חדר הלבשה בריא וישמור את הכוכבים שלו מרוצים. מייק מלון עושה בדיוק את הדברים האלה. הוא יצר בדנבר מערכת משומנת ומתואמת שמבליטה בדיוק את היתרונות של כל אחד מהשחקנים שלו ברוטציה. שחקנים נאים סביב יוקיץ׳ ללא הפסקה, דבר שמבליט את היכולת העילאית של הסנטר ליצור לעצמו ולאחרים. בנוסף, הוא מבליט בכך את האינטליגנציה והכישרון הגבוה של השחקנים סביבו שמשחקים איתו בתיאום מושלם ומבצעים תנועות מדויקות לסל. כאשר במקביל אין מהם דרישה לבצע פעולות שהם לא יודעים לעשות. כשיוקיץ׳ לא על המגרש, מלון מנצל את החוכמה של שחקנים נוספים בסגל כמו ברוס בראון וג׳מאל מארי כדי לנהל את ההתקפות בצורה טובה ביותר ובכך משלים 48 דקות של ניהול משחק מופתי. גם בצד השני של המגרש, למרות שדנבר לא קבוצת הגנה מהבכירות בליגה, מלון יודע לנצל את היתרונות של שחקני הכנף שלו ולמזער את העובדה שיוקיץ׳ לא שומר גדול ואת זה שגם בספסל אין אף שחקן שמסוגל לשמור על הצבע ברמה גבוהה.

פלייאוף מארי:

שנה וחצי חיכו בדנבר לג׳מאל מארי שיחזור מהפציעה בברך. הוא התחיל את העונה לאט וככל שהיא התקדמה כך גם הוא הלך והשתפר, עד שהתחיל הפלייאוף. בפלייאוף אנחנו רואים שוב את מארי של הבועה מלפני שלוש שנים. שחקן מהעלית של הליגה, שקשה מאוד לעצור במשחקים גדולים. הוא אמנם לא רכז גדול, אך בדיוק כאן נכנסת הגדולה של המאמן והתיאום המושלם עם יוקיץ׳ שמורידים ממארי את עול ניהול המשחק במרבית הדקות, ומאפשרים לו להתרכז במה שהוא יודע וזה לקלוע.

יהיה ללייקרס מאוד קשה לעצור את משחק הבין שניים של מארי ויוקיץ׳, וזה יהיה אחד מהמפתחות המרכזיים שלהם לעבור את הסדרה.

לוס אנג׳לס לייקרס:

עד הטרייד דד-ליין המאזן של הלייקרס עמד על 25 ניצחונות ו 31 הפסדים. באותה נקודת קל היה לחשוב שהלייקרס הולכים לפספס שוב את הפלייאוף. ואז העונה התהפכה. ראסל ווסטברוק נזרק, הסגל קיבל חיזוק בדמות האצ׳ימורה (כמה ימים קודם), דיאנג'לו ראסל, ג'ארד ונדרבילט, מאליק ביזלי ומו במבה. בנוסף לסגל המאוזן והמשופר גם אנתוני דייויס חזר מפציעה בגישה שונה. השיפור היה ניכר ואפילו הצליח להתגבר על פציעה של לברון שחזר רק במשחקים האחרונים לפני סוף העונה. הקבוצה התאוששה והתמקמה במקום השביעי במערב.

ברגע שניצחו את מיניסוטה בפלייאין (אחרי פיגור 15 ודקות מכריעות מותחות במיוחד), כבר אף אחד לא יכל להמר נגד לברון ג׳יימס בסיבוב הראשון נגד ממפיס הצעירה. אך בסיבוב השני נגד הנמסיס גולדן סטייט זה כבר היה סיפור אחר. לאור ההיכרות רבת השנים שלנו עכברי ה NBA עם גולדן סטייט הנוכחית, וחוסר הודאות הגדול שהיה סביב הסגל הנוכחי של הלייקרס, הקולות הלכו לסטף והלהקה. אך כמו שאנחנו מכירים את לברון ג׳יימס, אף פעם אי אפשר להמר נגדו, והנה אנחנו כאן מדברים עליו שוב בגמר אזורי, פעם ה12 בקריירה (!).

מפתחות בסדרה:

לברון ג׳יימס:

תסלחו לי, אבל אי אפשר לדבר על קבוצה של לברון בלי להתחיל בלברון. בגיל 38 הוא שיחק 43 (!) דקות במשחק 6 נגד גולדן סטייט, וירד לנוח בספסל בפעם הראשונה רק כשהניצחון כבר הובטח ועם שורה סטטיסטית של 30 נקודות, 9 ריבאונדים ו 9 אסיסטים.

הוא כבר לא הפצצה המתקתקת שהוא היה בשיאו, וכבר אפשר לראות אצלו שהחמצן לא תמיד מגיע במהירות המספיקה למוח. אבל גם אם הוא לא ב 10 רמות מעל כולם כמו בעבר, הוא עדיין מסוגל בכל ערב נתון להיות השחקן הטוב במגרש, ולא משנה בכלל מי עוד נמצא שם. וגם כשהוא לא מצליח ליצור לעצמו מצבים באופן דומיננטי לאורך ערב שלם, עדיין ידו בכל דבר שקורה במגרש. הוא משפיע בהגנה, מנווט בהתקפה והכי חשוב, רוחו מרחפת בראשם של השחקנים בכל רגע נתון. רואים שהקבוצה עובדת בשבילו ורוצה לעזור לו להשלים עוד חלק בפאזל הענק שנקרא הקריירה של לברון ג׳יימס.

הצוות המסייע:

נוצרה בלייקרס קבוצה קשוחה עם הגנה חזקה שאמנם בנויה סביב אנתוני דייויס והאימה שהוא מטיל על כל מי שנכנס לצבע, אבל לגמרי מקבלת ערך מוסף מהצוות המסייע שעובד קשה רץ בלי הפסקה ומספק הרבה האסל. גם בהתקפה אפשר לראות משהו שונה, כאשר מדד ה usage של לברון הוא הנמוך בהיסטוריה שלו בפלייאוף (26.6). לא רק שהוא זורק פחות אלא הוא גם מנהל פחות התקפות. לא פעם ניתן לראות את ראסל, שרודר ואוסטין ריבס לוקחים את הכדור ומבצעים את הפיק אנד רול. זה יוצר קבוצה הרבה יותר מאוזנת שמשתפת הרבה מאוד שחקנים במשחק ההתקפה וכתוצאה מכך מקבלת הרבה מאוד שחקנים חמים וחדים בדקות המכריעות.

ג'ארד ונדרבילט הוא שומר פרימטר לא רע בכלל, דניס שרודר לא מוערך מספיק בצד הפחות סקסי של המגרש ונותן הרבה מאוד פינס למשחק ההתקפה, אוסטין ריבס זה קארוסו משודרג, דיאנג'לו ראסל מפוצץ בכישרון ועדיין נחשב כוכב בליגה הזו. אליהם תוסיפו את האצ׳ימורה שיכול להתפוצץ עם כמה שלשות רצופות בכל רגע נתון וגם למד לשמור במטוס מוושינגטון ללוס אנג׳לס ואת לוני ווקר שיצא מהבוידעם ומספק עוד חומר נפץ מהספסל.

הלייקרס היא קבוצה עמוקה ורעבה שיכולה בכל ערב נתון לקבל תרומה מלא מעט שחקנים.

אנתוני דייויס:

ובסוף, הכל תלוי בגבה. אם אנתוני דייויס לא יקום על הצד הלוחמני שלו בשבועיים הקרובים לא יהיה ללייקרס סיכוי. התפקיד שלו בסדרה הזאת חשוב ביותר כי זה המאצ׳ אפ שדנבר יצטרכו למצוא לו פתרון. בדנבר אין מי שישמור על דייויס וזה כנראה יהיה ניקולה יוקיץ׳. אם אנתוני דייויס יצליח לנצל את זה ולתת את הטון (או להכניס את יוקיץ׳ לבעיית עבירות) ללייקרס יהיה יתרון משמעותי. בהגנה דייויס יצטרך לעבוד כפליים, כי הפעם הוא יצטרך לנסות ולהשפיע על הזריקות של החודרים המצוינים של דנבר תוך כדי שהוא שומר על השחקן שהכי קשה לשמור עליו בליגה. לפני שלוש שנים, בסדרה בין הקבוצות דייויס היטה את הכף לטובת קבוצתו, אבל הפעם הוא פוגש יוקיץ׳ אחר לגמרי ומשודרג בהרבה. האם הוא יצליח להתגבר על הענק הסרבי?

הניחוש שלי (אחוזי הצלחה - 0%):

קשה להמר נגד לברון בגמר אזורי (מאזן של 10:1 בקריירה), אבל הפעם אני אלך עם הקבוצה הביתית הטובה בליגה (34:7 בעונה הסדירה) וזאת שמחזיקה את השחקן הטוב ביותר בסדרה. אני גם אנצל את ההזדמנות לגילוי נאות - אני אוהד דנבר ב 20 שנים האחרונות, ומקווה שהפעם נעשה את זה! 4:1 צמוד לדנבר